סיפור שנכתב תחת השראה כנראה, ולכן הוא מעורר השראה. הפעם קראתי כמה ביקורות על הספר, גם כאלה שמתיימרות להוכיח מה רע בו, אני מזמינה את כל המבקרים, לכתוב, לכתוב ספר, ספר קטן, להתמודד עם האתגר, אחר כך תבקרו אחרים.
הביקורת הכי בזויה, שייכת למישהי שמכנה עצמה "המיתולוגית" חחחחח המיתולוגית, רק מהכינוי שהדביקה לשם שלה ניתן לנחש מה יש לה להגיד. ומה שהיא אומרת על הספר לא ראוי לציטוט, התנשאות בהתגלמותה, ראייה צרה, דוגמתית, והשפה הפלצנית שבחרה להציג באמצעותה את זווית הראייה שלה יוצרת תחושה, שהכותבתעצמה לא מבינה מה שהיא כותבת. פויייי.
למה אני ממליצה כן ממליצה לקרוא?
בגלל הנאה, הנאה, הנאה, כשאין הנאה אני מפסיקה לקרוא!
קודם כל הסיפור ששזרה יוכי ברנדס מרתק, מבוסס על "השלמת פערים" נפלאה, רחבת היקף וסוחפת. הקורא נשאב לעלילה מרתקת, קצבית לגמרי, עובר כמו במנהרת הזמן ומוצא עצמו בערך בשנת 900 לפנה"ס, כמו באתמול. ברנדס מחייה את הנוף המקראי, מעוררת את הדמויות ו"תופרת את חייהן זו בזו בשתי וערב חכם,. ממש נפלא.
לאחר שהקורא מתיידד עם הדמויות והאירועים, מיכל בת שאול (המלך האהוב עלי ביותר מכל מלכי יהודה וישראל) שערגה אל דויד כל חייה, שאהבה את פלטיאל אישה, מיכל שעליה אמר הכתוב שלא ילדה בנים, כנראה שילדה בן בשם נבט, שצאצאו שלוםעם-הוא ירבעם בן נבט שהמשיך את זרע שאול והיה מלך בישראל. נכון או לא נכון? את מי זה מעניין, סיפור ילדותו של שלוםעם/ירבעם, בגרותו, והכנתו לקרוע את ממלכת דויד ולהפוך למלך ישראל, כל זה מזוית הראייה של הסופרת מרתק את הקורא מרגע ההתוודעות אליו עד סוף הספר. סביב שני גיבורים אלה נשזרת עלילה מרתקת, המציגה בפנינו את כל הדמויות הקשורות לסיפור חייהם.
ברנדס הצליחה לשלב בספר את כל החומרים שהופכים את הקריאה לחווייה נפלאה, דרמה, מתח, בילוש, שפה זורמת, דמויות מרתקות, טובים, רעים בקיצור יש בסיפור הכלללללל.
מה הכי טוב בעיני בסיפור?
הערעור על המוכר והידוע, הסיפור של ברנדס מפרק לרסיסים קונבנציות תוכן מוכרות, שעל ברכיהן גידלו אותנו, לדוגמא צפה ועולה השאלה "מי הרג את גולית, דוד בן ישי או אלחנן בן יערי?" היא לא נותנת תשובה חד משמעית, אך היא מעלה ספק לגבי הוודאות הזו, שדוד הרג את גולית, וודאות שקנתה לי מקום נצחי בתודעה שלנו.
הערעור על הידוע מעורר ספק, הספק מעלה שאלות, השאלות מובילות לחשיבה, לחשיבה ולעוד חשיבה, זו מאפשרת להגיע למסקנות בתהליך קונסטרוקטיבי ולא שינון דוגמטי של תוכן שהוטבע בנו על ידי רודני הידע המקראי.
זה מה שמעורר השראה בספר, לכל המקטרגים, תמותו מקנאה, ההתנשאות שלכם על ברנדס נובעת רק מקנאה ומצרות עין. היא לא צריכה להוכיח כלום, לא את הידע שלה ולא את עומק התחקיר שעשתה, כל משפט בספר זה כמו בספריה האחרים מעיד שאת מה שהיא שכחה אתם עוד לא למדתם.
כל הכבוד יוכי ברנדס.
האם לקרוא?
בטח, רוצו אל תלכו.
באהבה
אורנה שפריר- הרחבת התודעה
הביקורת הכי בזויה, שייכת למישהי שמכנה עצמה "המיתולוגית" חחחחח המיתולוגית, רק מהכינוי שהדביקה לשם שלה ניתן לנחש מה יש לה להגיד. ומה שהיא אומרת על הספר לא ראוי לציטוט, התנשאות בהתגלמותה, ראייה צרה, דוגמתית, והשפה הפלצנית שבחרה להציג באמצעותה את זווית הראייה שלה יוצרת תחושה, שהכותבתעצמה לא מבינה מה שהיא כותבת. פויייי.
למה אני ממליצה כן ממליצה לקרוא?
בגלל הנאה, הנאה, הנאה, כשאין הנאה אני מפסיקה לקרוא!
קודם כל הסיפור ששזרה יוכי ברנדס מרתק, מבוסס על "השלמת פערים" נפלאה, רחבת היקף וסוחפת. הקורא נשאב לעלילה מרתקת, קצבית לגמרי, עובר כמו במנהרת הזמן ומוצא עצמו בערך בשנת 900 לפנה"ס, כמו באתמול. ברנדס מחייה את הנוף המקראי, מעוררת את הדמויות ו"תופרת את חייהן זו בזו בשתי וערב חכם,. ממש נפלא.
לאחר שהקורא מתיידד עם הדמויות והאירועים, מיכל בת שאול (המלך האהוב עלי ביותר מכל מלכי יהודה וישראל) שערגה אל דויד כל חייה, שאהבה את פלטיאל אישה, מיכל שעליה אמר הכתוב שלא ילדה בנים, כנראה שילדה בן בשם נבט, שצאצאו שלוםעם-הוא ירבעם בן נבט שהמשיך את זרע שאול והיה מלך בישראל. נכון או לא נכון? את מי זה מעניין, סיפור ילדותו של שלוםעם/ירבעם, בגרותו, והכנתו לקרוע את ממלכת דויד ולהפוך למלך ישראל, כל זה מזוית הראייה של הסופרת מרתק את הקורא מרגע ההתוודעות אליו עד סוף הספר. סביב שני גיבורים אלה נשזרת עלילה מרתקת, המציגה בפנינו את כל הדמויות הקשורות לסיפור חייהם.
ברנדס הצליחה לשלב בספר את כל החומרים שהופכים את הקריאה לחווייה נפלאה, דרמה, מתח, בילוש, שפה זורמת, דמויות מרתקות, טובים, רעים בקיצור יש בסיפור הכלללללל.
מה הכי טוב בעיני בסיפור?
הערעור על המוכר והידוע, הסיפור של ברנדס מפרק לרסיסים קונבנציות תוכן מוכרות, שעל ברכיהן גידלו אותנו, לדוגמא צפה ועולה השאלה "מי הרג את גולית, דוד בן ישי או אלחנן בן יערי?" היא לא נותנת תשובה חד משמעית, אך היא מעלה ספק לגבי הוודאות הזו, שדוד הרג את גולית, וודאות שקנתה לי מקום נצחי בתודעה שלנו.
הערעור על הידוע מעורר ספק, הספק מעלה שאלות, השאלות מובילות לחשיבה, לחשיבה ולעוד חשיבה, זו מאפשרת להגיע למסקנות בתהליך קונסטרוקטיבי ולא שינון דוגמטי של תוכן שהוטבע בנו על ידי רודני הידע המקראי.
זה מה שמעורר השראה בספר, לכל המקטרגים, תמותו מקנאה, ההתנשאות שלכם על ברנדס נובעת רק מקנאה ומצרות עין. היא לא צריכה להוכיח כלום, לא את הידע שלה ולא את עומק התחקיר שעשתה, כל משפט בספר זה כמו בספריה האחרים מעיד שאת מה שהיא שכחה אתם עוד לא למדתם.
כל הכבוד יוכי ברנדס.
האם לקרוא?
בטח, רוצו אל תלכו.
באהבה
אורנה שפריר- הרחבת התודעה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה