בטיסות אני תמיד קוראת ומכיוון שהדרך לאריזונה לוקחת סה"כ כ 35 שעות טיסה נטו (הלוך ושוב, בלי לחשב זמנים בין הטיסות ) היה לי די זמן לקרוא.
אז פתחתי ב"ורטיגו" של פול אוסטר, שם מבטיח, נכון? ומצאתי שאצלי זה מתחיל מע' 27, נו יפה כך, "עם עובד"? מחר אחליף אצל בנצי.
עברתי ל"בלתי נראה" של אוסטר.
"הלו, עם עובד, הגיבור הוא אדם ווקר ולא מרק ווקר, בבקשה תדייקוווווווווו"
מאז שזוכרת אני את עצמי, המילה הכתובה הלכה עלי קסמים, וכמו אז גם היום, ואוסטר פשוט עושה לי את זה. העלילה מרתקת, קורות חייו של אדם ווקר בשלושה פרקים: קיץ סתיו אביב מסופרים על ידי סופר, ידידו של ווקר.
אוסטר בוחר כמובן לספר את הסיפור מזווית ראייה מפתיעה ובסדר כרונולוגי בלתי מצופה.
אהבתי.
ומה שהכי בספר? זו השפה. זורמת בידידות מהכתוב לעין ומשם למוח, מפלרטטת עם הקורא בעדינות, ומפתיעה אותו ברכות. מלטפת את הסיפור, כמו שרק אומן אוהב/מאהב יכול לעשות.
אהבתי.
פרק שלם בספר מתאר את חושניות היחסים בין אדם ווקר לאחותו, גווין. את אהבתו אליה ואת הדרך בה הוא מתאר אהבה זו מילדותם להתבגרותם לבגרותם.
אהבתי.
המספר שבוי בעלילת חייו של אדם משוחח לימים עם גווין, היא כבר עברה את ה- 60, אדם בינתיים נפטר מסרטן. לדבריה "לא היו דברים מעולם" וכל סיפור "גילוי העריות" הינו פרי דימיונו של אדם.
והקורא, מה נשאר לו? "היה או לא היה".
אבל מה זה משנה?
הסיפור יפה.
אהבתי.
ההברקה שבאה לי בעקבות הקריאה לאימון התודעה למודעות:
1. בקשו מהמתאמן לספר סיפור משמעותי מאוד בחייו הקשור ביחסיו עם אדם אחר.
2. בקשו מהתמתאמן לספר את אותו הסיפור מזווית הראייה של האחר בתנאים הבאים:
א. סיפור המעשה יסופר מזוית ראייה הפוכה
ב. ה"אמיתות" בסיפור תהיינה הפוכות ומנוגדות לוורסיה הראשונה
לאחר שיספר את הסיפורים בקשו ממנו לתאר:
א. את הרגשות שלו
ב. את המחשבות שלו
ג. את התובנות שלו (הכי חשוב)
תוך כדי כך אל תשכחו:
לשאול שאלות מעוררות התבוננות
לשקף לשקף לשקף
מסקנות שלי:
כשאנו מסוגלים ל"הרפות" ממה שאנחנו יודעים רק אז נהיה מסוגלים לראות עצמנו דרך עיניו של האחר ולהתעורר.
אהבתי.
שיהיה לכם שבוע נפלא
חיבוק מאורנה
אז פתחתי ב"ורטיגו" של פול אוסטר, שם מבטיח, נכון? ומצאתי שאצלי זה מתחיל מע' 27, נו יפה כך, "עם עובד"? מחר אחליף אצל בנצי.
עברתי ל"בלתי נראה" של אוסטר.
"הלו, עם עובד, הגיבור הוא אדם ווקר ולא מרק ווקר, בבקשה תדייקוווווווווו"
מאז שזוכרת אני את עצמי, המילה הכתובה הלכה עלי קסמים, וכמו אז גם היום, ואוסטר פשוט עושה לי את זה. העלילה מרתקת, קורות חייו של אדם ווקר בשלושה פרקים: קיץ סתיו אביב מסופרים על ידי סופר, ידידו של ווקר.
אוסטר בוחר כמובן לספר את הסיפור מזווית ראייה מפתיעה ובסדר כרונולוגי בלתי מצופה.
אהבתי.
ומה שהכי בספר? זו השפה. זורמת בידידות מהכתוב לעין ומשם למוח, מפלרטטת עם הקורא בעדינות, ומפתיעה אותו ברכות. מלטפת את הסיפור, כמו שרק אומן אוהב/מאהב יכול לעשות.
אהבתי.
פרק שלם בספר מתאר את חושניות היחסים בין אדם ווקר לאחותו, גווין. את אהבתו אליה ואת הדרך בה הוא מתאר אהבה זו מילדותם להתבגרותם לבגרותם.
אהבתי.
המספר שבוי בעלילת חייו של אדם משוחח לימים עם גווין, היא כבר עברה את ה- 60, אדם בינתיים נפטר מסרטן. לדבריה "לא היו דברים מעולם" וכל סיפור "גילוי העריות" הינו פרי דימיונו של אדם.
והקורא, מה נשאר לו? "היה או לא היה".
אבל מה זה משנה?
הסיפור יפה.
אהבתי.
ההברקה שבאה לי בעקבות הקריאה לאימון התודעה למודעות:
1. בקשו מהמתאמן לספר סיפור משמעותי מאוד בחייו הקשור ביחסיו עם אדם אחר.
2. בקשו מהתמתאמן לספר את אותו הסיפור מזווית הראייה של האחר בתנאים הבאים:
א. סיפור המעשה יסופר מזוית ראייה הפוכה
ב. ה"אמיתות" בסיפור תהיינה הפוכות ומנוגדות לוורסיה הראשונה
לאחר שיספר את הסיפורים בקשו ממנו לתאר:
א. את הרגשות שלו
ב. את המחשבות שלו
ג. את התובנות שלו (הכי חשוב)
תוך כדי כך אל תשכחו:
לשאול שאלות מעוררות התבוננות
לשקף לשקף לשקף
מסקנות שלי:
כשאנו מסוגלים ל"הרפות" ממה שאנחנו יודעים רק אז נהיה מסוגלים לראות עצמנו דרך עיניו של האחר ולהתעורר.
אהבתי.
שיהיה לכם שבוע נפלא
חיבוק מאורנה
