ביקור חולים עם אוסקר מאת ד"ר דיויד דוזה, הוצאת מטר 2011, 236 עמ'.
לכל אוהבי החתולים ולכל אלה ש"יודעים" שאין חיה מיסטית יותר מחתול, לכל אלה מיועד הספר הזה.
מדובר קודם כל בסיפור אמיתי, שמספר הרופא הגאריטרי, ד"ר דיויד דוזה, מבית סטיר - בית אבות ומרכז שיקומי ברוד איילנד, שקולט חולי שיטיון סופניים ומלווה אותם במסירות גדולה עד מותם. התפיסה של הצוות במקום אומרת שבעלי חיים יכולים להקל על חיי החולים ולהביא מעט מן הרוך והחמלה לחייהם, מכאן ועד לקליטתם של כמה חתולים פרוותיים הדרך ממש קצרה.
סיפורו של אוסקר מסופר על ידי ד"ר דיויד דוזה בחן רב, ובגילוי נפש ממשי. מה ייחודו של אוסקר? הוא היחיד במקום שיודע לצפות את המוות באפס פספוסים כמה שעות לפני התרחשותו. כל חולה שעומד למות מלווה על ידו בשעות האחרונות. החתול מתכרבל במיטתו ולא ניתן להזיזו, הוא עוזב את המקום עד שהגופה נלקחת לרחצה ולהכנה לקבורה.
לכל אורך הספר מהדהדת השאלה, איך הוא יודע? אילו כוחות יש לו לדעת זאת? האם זהו ידע מיסטי-חתולי? ד"ר דוזה, שחשיבתו מדעית, לא מקבל השערות מסוג זה ולכן הוא יוצא באמצעות כלי המחקר שלו, ראיונות קודם כל, לאסוף מידע מבני משפחה. הוא משוכנע שיש באפשרותו לנתח את הנתונים ולקבל תשובה.
אך מי שמחפש במצבים כאלה היגיון מחקרי צריך להתכונן לאכזבה. ד"ר דוזה מוצא תשובה מדעית שקשורה לחוש הריח החתולי ולתהליך המוות של תאים. מתברר שלשם כך לא צריך לראיין את המשפחות, זהו מידע כימי ידוע. אז מה הוא מגלה בכל זאת? את זה תגלו אם תקראו.....
באופן מרתק ובהומור במינון הנכון מתאר הרופא את השינוי שהוא עצמו עובר ביחס לחתול אוסקר וביחס לתפיסה המדעית שלו עצמו, בצורה מדוייקת הוא מתאר את תופעת השיטיון ואת התהפוכות שעוברים בני משפחה מההכחשה הגדולה עד ההשלמה הבלתי נמנעת.
אחת העדויות שנגעה לליבי היתה בדבריו של אחד המרואיינים: אהבתי את אמא שלי, עכשיו אני לומד לאהוב את האישה שאמא שלי הפכה להיות.
לסכום: like like like
תודה שנכנסתם לבקר. מקווה שנהניתם.
אשמח שתגיבו ותרשמו כחברים.
אהבה מאורנה
