"ואולי לא היו" מאת שולמית לפיד הוצ' כתר 2011 204 ע'

ואולי לא היו

אי אפשר שלא יתנגן ברקע שירה של רחל "ואולי" הטקסטים והמנגינה מתערבים זה בזה במהלך הקריאה ומאפשרים לקורא להמריא למימד אחר.

אהבתי את הספר מאוד. רומנטיקה על רקע היסטורי של תל אביב בשנות השלושים כשמכל בית קפה מתנגנים צלילי המוסיקה של אז אל אוזני הקורא ונמהלים בעובדות ובבדיות שהסיפור הנפלא הזה מביא לפתחנו.

סידי ומיקי מגיעים לתל אביב ב 1934 ממזרח אירופה חדורי מוטיבציה להיות הישראלים החדשים. הוא עיתונאי שרוצה להיות עובד כפיים, לפחות בנאי והיא אישה יצירתית, מוזיקלית רקדנית בחסד שמוצאת בדרכים שונות אופציות להתפרנס ולאכול. את קורותיה של סידי מלווה הכמיהה המתמדת למשפחה, וככל שמגיעות הידיעות על השמדת יהדות אירופה הולכת כמיהה זו ומתעטפת באבל נורא, רק בסוף הספר נרמזת תחילתה של נחמה בדמותם של העולים הפליטים ואחיו של סידי, שמסבים לארוחה בביתה וכשהיא מתבוננת בהם היא חושבת "אנחנו משפחה".

מתברר שתל אביב העיר "שסביב השעון" היתה כזו גם בשנות השלושים והארבעים, עיר תוססת שמציעה לתושביה תעסוקה ביום ובלילה, וכך מעמעמת את כאבי הרעב המצוקה והגעגועים.

אחרי "גיא אוני", "כחרס הנשבר" ו"חוות העלמות" ניתן שוב להתענג על כתיבתה מלאת ההשראה של שולמית לפיד. ואנכי שמפלרטטת שנים ארוכות עם השפה העברית, כשסיימתי את הספר אמרתי לעצמי שוב: אין כמו ספרות מקור אחרי כל כך הרבה קריאה של ספרות מתורגמת, קיבלתי את הסיפור הנפלא הזה בשפה מקורית, עשירה, מדוייקת ומרגשת והיתה לנפשי כמו מים לצמא.

ממליצה מאוד מאוד מאוד.

תודה שביקרתם בבלוגיה

באהבה

מאורנה