מוזיאון התמימות-אורהאן פאמוק, 2011, הוצ' כנרת זמורה ביתן, 520 ע'

שלום לקוראי היקרים

"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת. אילו ידעתי, האם הייתי נאחז באושר, והדברים היו קורים אחרת?" (שם ע' 15).
כך נפתח הספר מוזיאון התמימות.

ולמזלנו אנו חיים באי הידיעה ומביאים עצמנו לחיים אלה על מנת ללמוד ולהתפתח, כי אילו ידע ונאחז, היה כנראה "מפספס" את השיעור, והחיים היו מביאים לפתחו שיעורים קשים יותר. 

קמאל, בן דמותו של הסופר, בשנות השבעים של המאה ה-20, בן למשפחה עשירה ומיוחסת עומד לשאת לאישה את סיבל, התאומה החברתית שלו, שניהם בני המעמד הגבוה, שניהם מיוחסים, שניהם עשירים ונועדו זה לזו. אך מסלול החיים שומר עבורנו הפתעות, ולכן במסלול הוודאות הזה נקרית בדרכו של קמאל פוסון הצעירה והיפהפיה, קרובת משפחה רחוקה, בה הוא מתאהב עד כלות. 

תקופה ארוכה נקרע קמאל בין שתי הנשים עד שמחליט לבעוט במוסכמות וללכת בעקבות ליבו, חולה האהבה. ומדוע חולה? כי לאחר מספר שבועות של מפגשים לוהטים רוויי מין ואהבה נעלמת פוסון מחייו, ומכאן במהלך כחצי ספר הוא מחפש אחריה באובססיביות, מפנה עורף לכל מה שמקובל, מואס בחבריו, במעמדו ובכל מה שאינו מזוהה עם פוסון. מדרדר למצבי רוח קשים, מאבד מוטיבציה, מדוכא, מסתגר, מתקוטט ושותה לשוכרה כל יום על מנת להפיג את כאב האובדן.
וכשמוצא אותה, נשואה לפרידון, קולנוען צעיר, הוא כופה עצמו עליהם ועל משפחתה, כשהוא אוסף באופן אובססיבי פריטים וחפצים מחייה, מה שנראה מהצד כאהבה מטורפת, לדוגמא איסוף של כ 3000 בדלי סיגריות ותעוד הזמן בו עישנה פוסון את הסיגריות. למרבה הצער פוסון נהרגת בתאונת דרכים, מה שגורם לקמאל לרכוש את בית מגורי משפחתה ולרכז שם את על החפצים שאסף. את בית המגורים הוא הופך למוזיאון התמימות.

אהבתו של קמאל לפוסון היפה מעצבת את התנהגותו, חייו והתנהלותו. העלילה מתרחשת על רקע הניגודים שמאפיינים את החברה התורכית, חברה בתהליך של שינוי, כמו השמרנות המסורתית בתורכיה לעומת ההתמערבות שלה, כמו ההלל לצניעותה ולבתוליה של האישה לפני נישואיה לעומת היסחפות בחיי מין עם נשים לפני נישואיהן, גם בידיעה שאם לא ימומשו הנישואין תוקענה נשים אלה מבחינה חברתית. גם איסטנבול מתוארת על רחובותיה המוארים והמודרניים שוקקים חיי חברה לעומת הרחובות החשוכים והמרוחקים ממרכז העיר, אלה משכנות העוני בהם משוטט קמאל בביקריו בבית הוריה של פוסון. הניגודים האלה, יש בהם לטלטל את הקורא, כמו שהעלילה עצמה עושה זאת.

במבט אישי- תרגום מצויין מתורכית לעברית של משה סיביליה - שרון עושה את הקריאה זורמת, את השפה ידידותית, ואת העברית צחה. ממש תענוג. פאמוק מצליח לדעתי לסחוף את הקורא, אני נסחפתי, והיו ימים שהרגשתי ממש מועקה מתוך הזדהות עם יסוריו של קמאל.
למרות הזרימה היו קטעים שהרגשתי מותשת מהפרוט ומהחזרות. לטעמי ניתן היה לקצר את הספר מבלי לפגום באומנות, בתוכן, במסר ובהנאת הקריאה.

המלצה: כדאי לקרוא

באהבה

אורנה-אימון תודעתי וטארוט